על אמונה וגם תודה...
שיתוף שלי:
במהלך השנה האחרונה, מצאתי את עצמי בוחרת להתאמן על אמונה. הבחירה, יש לומר הפתיעה אותי, מאחר ואני בעברי חוזרת בשאלה ותמיד קישרתי אמונה לדת... וכשלא התחברתי לדת, אמרתי לעצמי במין דיבור פנימי שכזה שאין צורך להאמין וכנראה שגם אין במי. תוך כדי תהליך רב עוצמתי, חוויתי, מלא בתובנות שעברתי בבית הספר להכשרת מאמנים בשיטת "אפקט הפרפר" של יאיר בר-לב והופניתי לקרוא ספר. ואז קרה הקסם, הבנתי שהכל קשור להכל, הכל מדויק – הכל התחבר!
התובנות שלי: כשאני מסתכלת במבט לאחור על כל האירועים שקרו בחיי, הטובים יותר והטובים פחות ואני מבינה שבכל אירוע שמתרחש בחיינו ישנן מתנות שקיבלנו בגינו. נכון, בהתחלה קשה לקבל עובדה זו... אך אחרי כמה דקות בלבד, עולות כל המתנות שהתקבלו בעקבות אירוע זה. שלא היו יכולות לקרות בלעדיו. לדוגמא: יצא מאתנו משהו גדול יותר, אסרטיבי, מוקיר תודה, חומל, העוצמתי שבי. וכשזה ברור, ומגיעה התובנה שעברנו אירוע שכזה ויצאנו "בחיים" ואפילו עם מתנות.. אז גם עולה ההבנה שמעולם לא נותרנו לבד בעולם. תמיד היה שם מישהו בשבילנו, אתנו! הרגעים שבהם אנו מרגישים לבד, הם אותם הרגעים שנטשנו את האמונה בעצמנו... ולכן כל מה שצריך זה אמונה! אנו מחויבים לעצמנו לשמור עלינו. אמונה הנה, אמונה בעצמנו, לחיות את חיינו כמו שאנו בוחרים ולא "במקרה", אמונה בדרך, אמונה שתגרום לנו להשאיר את העיניים שלנו על המטרה/החלום! דבר זה יכול לקרות ע"י אהבה, אהבה לעצמי, אהבה לאחר, אהבה לכדור הזה שאנו חיים עליו. ואהבה זו, היא לתת לאחר/לעולם את מה שאני רוצה לקבל. כשאני רוצה לחוות אהבה – עליי לאהוב, כשאני רוצה לחוות שמחה – עליי לשמח, כשאני רוצה לחוות שפע – עליי לתת שפע, כשאני רוצה לחוות אימהות – עליי להיות אימהית, כשאני רוצה להאמין – עליי להאמין באחר/באנשים/בעולם. ולכן, כשבחרתי להתאמן על אמונה – בעצם בחרתי במקצוע הזה של אימון וכך אני מוצאת את עצמי מתאמנת ללא הפסקה, בוחרת להיות מודעת! מאמינה יותר ויותר בגדולתם של אחרים, ביכולתם, בייחוד שבכל אחד. מאמינה יותר בעצמי, בדרך. מבינה שכולנו אחד, מתמודדים עם אותם דברים, כל אחד בדרכו עובר מסע ומטרתו להוציא ממנו את הגדול שהוא! ועכשיו כל שנותר להעביר הלאה ולשמר בעצמי את ההבנה שניתן לפרש כל אירוע בחיינו ממקום של פחד או של אהבה – אני בוחרת ב - א ה ב ה! למה? ככה.
עוד תובנה: בכל אירוע שמתרחש, דרך אגב זו הנטייה של החיים, שהם פשוט קורים, יורים עלינו אירועים ואנו מעבירים אותם דרך מנגנון של פרשנות, ועכשיו מגיעה השאלה? איך אנו בוחרים לפרשן את זה: בעיה (ממקום של פחד) או הזדמנות (ממקום של אהבה) כאשר אנו בוחרים לראות בזה בעיה, אנו בעצם נוטשים את עצמנו, את האמונה שלנו, למה זה קורה לי? ואז אנו מחפשים את מי להאשים, זה הוא... וכשהוא אשם, מה ביכולתי לעשות-כלום. ומפה נוצרת ההימנעות והתקיעות.לעומת זאת, כאשר אנו בוחרים לראות בזה הזדמנות, אנו בעצם מחזיקים באמונה שלנו, מאמינים שהכל לטובה, הכל מתנה, תמיד יש מישהו אתנו. ואז אנו מחפשים פתרונות לאירוע ועולות אפשרויות, ואז אנו בוחרים אפשרות או שתיים ופועלים, אנו בעשייה ומכאן מגיעה הצמיחה. כשאנו בחרים לראות באירוע הזדמנות, אנו בעצם שומרים על עצמנו בסנטר שלנו, מפוקסים, האנרגיה שלנו גבוהה, אנו מחויכים, בטוחים – והיקום משקף לנו בחזרה. "חובתו האמתית היחידה של האדם היא להגשים את ייעודו. כל הדברים אינם אלא אחד. וכשאתה רוצה משהו, היקום כולו נחלץ לעזרתך כדי שתגשים את המשאלה שלך." (האלכימאי) וישנו ציטוט נוסף שעולה בי: "מי שקופץ מצוקים - אלוהים נותן לו כנפיים" צוק הינו סימבול לכל פחד שמתעורר בנו ואנו עוצרים להביט בו ובוחרים לפעול מאהבה. בוטחים וקופצים / עושים צעדים לעבר המטרה/החלום ואז מגיעה התובנה שהכל אפשרי ושאנחנו יכולים. שאין שם באמת תהום. הרי בדיעבד שלנו, אם נעצור ונסתכל, נווכח לראות שרוב הדברים שקיימים היום בחיינו, בשלב מסוים בחיים הם היו "צוק" עבורנו והיה רגע שבו אמרנו: את זה אני רוצה.... נכון, קצת מפחיד ומה פתאום עכשיו, ומה יגידו, רצינו קצת יותר באותו הרגע – ואז הגיעה האמונה בעצמנו, בעולם, אולי אפילו באנשים... ועשינו צעד ועוד צעד וקיבלנו "כנפיים", מישהו היה אתנו וה"צוק" הפך לחלק מאזור הנינוחות שלנו, מהמוכר שבחיינו. וכך שוב ושוב "קפצנו מצוקים" ולכן התובנה היא ש: כן זה אפשרי וכן אני יכולה! כן זה אפשרי, כי זה משהו שמישהו כבר עשה. וכן אני יכולה, כי כבר עשיתי והשגתי. וכשאני רוצה להעביר תובנה זו לאחר עליי לעשות זאת ע"י דוגמא. להיות מקור לאהבה. לחיות באינטגריטי – אומרת, מתכוונת, עושה! כשאני אומרת: אני מאמינה, אני מתכוונת לכך וכל פעולה שנעשית על-ידי נעשית מתוך אמונה לעשות את הכי טוב שאני יכולה והתוצאה שתהיה היא רק תוצאה. הדרך להעביר לאחר, היא להזכיר לעצמי - והקסם שזה בדיוק מה שקורה באימון, כשאני מאמנת אני לעולם המתאמנת. האונטולוגיה באה ואומרת ש: "השפה שלנו יוצרת את המציאות שלנו "ולכן, יש לומר, במילים את אשר אנו רוצים/מבקשים/חולמים – להצהיר!כדי בכלל לדעת מה אני רוצה, לעיתים זה משהו שלמרבית בני-האדם אין תשובה, לא יודעים מה הם רוצים, בגיל מסוים החלומות איכשהו נארזו והושלכו לחושך. כל הדעות ששמענו במהלך חיינו, שנהפכו בשלב מסוים ל"עובדות", אנו מקבלים כאמת ולא מתעמתים ו/או מתווכחים איתן. דעות שנוצרו מניסיון דל של אנשים, חלקם לא מניסיונם שלהם בכלל. חלקן דעות שהועברו ב"ירושה" במשך דורות. לשם כך בדיוק נוצר כלי אימוני שנקרא: חזון, חזון, זה בעצם לראות תמונת מצב אידיאלית, איך נראים חייך בעוד 10 שנים? מתוך הנחה שבעוד 10 שנים, הכל יכול לקרות, בוא תראה את הכי טוב שאתה רוצה/מבקש עבורך. בתהליך זה, אנו מאפשרים לראות את העתידי הגדול שאני. וכשאנו יודעים מה אנחנו רוצים להיות/מה החלום שלנו – אנו יכולים להצהיר אותו כבר עכשיו! וברגע שנוצרה ההצהרה – השפה שלנו מתחילה לייצר את המציאות שלנו, וכל שעלינו לעשות הוא להחזיק בהצהרה ולעשות צעד אחד קטן לעבר המטרה. היום אני מצהירה ומחזיקה בהצהרה שאומרת: אני מאמינה! בהזדמנות זו, אני רוצה להודות על הבית שנכנסתי לתוכו "במקרה" ובחרתי להישאר חלק ממנו במכוון. בית בשם "אפקט הפרפר" – כשמו כן הוא, הכניס לחיי שינוי קטן שיצר הבדל גדול! תודה לך יאיר בר-לב על המסע המשותף, על כך שכל מה שנאמר – הרגשתי שנאמר במיוחד עבורי. (בטוחה שכולם הרגישו כך, או לפחות חלקם) תודה על כל התובנות, על ה"קל" שנכנס לחיי, על המר והמתוק, ובעיקר על האמונה! תודה לכל השותפים שלקחו חלק בפאזל שנקרא חיי...